פרק כד

כתיבת שטרות במעמד צד אחד

במשנה (ב"ב קסז.)-

כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, והשובר לאשה - אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן; והבעל נותן שכר.

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו; והלוה נותן שכר.

כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו; והלוקח נותן שכר.

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר.

אין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם, והמקבל נותן שכר.

אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר;

רשב"ג אומר: לשניהם כותבין שנים, לזה לעצמו ולזה לעצמו.

המשנה מונה סוגי שטרות, בכל אחד מהם מעורבים שני צדדים והמשנה מתייחסת לשתי שאלות. השאלה הראשונה, האם ניתן לכתוב את השטר שלא במעמד שני הצדדים, ואם כן, איזה מהצדדים יכול להיעדר ממעמד הכתיבה. השאלה השניה, מי משלם את שכר הסופר.

בבבא הראשונה שני מקרים. במקרה הראשון, אדם ניגש לבית הדין שיכתבו גט לאשתו בהיעדרה. המשנה מתירה זאת מכיוון שהסכמת האשה אינה נדרשת. מעיקר הדין, בשני המקרים על הבעל לתת שכר הסופר, בגט, משום שנאמר "וכתב...ונתן", ובשובר, מפני שהוא הנהנה מהשובר, שמוכיח ששילם, אך הגמרא מציינת שבפועל תקנו חכמים בגט שהאשה לא תוכל לתבוע מהבעל את שכר הסופר, כדי שלא יעוכבו גירושיה.

בשני המקרים הבאים, שטר חוב ומכר, ניתן לכתוב את השטר לצד שהשטר מחייב אותו (לווה או מוכר, בהתאמה) ללא נוכחות הצד השני. לעיל (כג הלכה ה) הסביר הרמב"ם שבשטר חוב כתיבת ללא נוכחות המלווה מותנית בכך שהשטר יוצר חיוב ללא קשר למתן המעות ("יש בו קנין"), וזאת בכדי למנוע מקרה בו השטר נמסר למלווה זמן מה לאחר תאריך כתיבתו ונמצא אז שהוא שטר מוקדם. גם בשטר מכר המדובר כאן מבינים המפרשים באופן דומה, שהשטר אינו רק הכנה למכר, אלא יוצר את המכר ע"י התחייבותו של המוכר, ולכן התאריך שעליו הוא תאריך תחולת המכר.

אף שמוסכם על הכל שהשטר המדובר מתעד את החיוב במובן שהתאריך שעליו הוא תאריך החיוב, עדיין נחלקו בשאלה האם כתיבת השטר מותנית במעשה קניין או הלוואה שקדם לכתיבתו-

הר"י מיגאש כותב שמדובר בכגון שהלווה מדווח לבית הדין שכבר קיבל דמים מהמלווה, ובהתאמה, המוכר מדווח שכבר קיבל את דמי המכר מהקונה. שאם לא כן, נמצא שההסכם יאלץ רטרואקטיבית את המלווה או הקונה לתת את דמי ההלוואה או המכר מבלי שהביעו הם הסכמה לעניין.

לעומתו, הרמב"ן כותב שאין צורך שמעשה ההלוואה/קניין יתבצע לפני כתיבת השטר. הלווה או המוכר עבורם נכתב השטר מחייבים את עצמם בלבד, ולאחר מכן, אם יסכים הצד השני, יכנס ההסכם לתוקף למפרע ואם לא, יתבטל. יתר על כן, מכח זה שנפסק שכותבים שטר ללווה או למוכר אעפ"י שאין הצד השני שם, ברור שאין השטר מחייב את הצד השני.

המשנה ממשיכה במקרים בהם יש צורך בנוכחות שני הצדדים. הראשון מביניהם הוא שטרי אירוסין ונישואין, כאשר שטרי נישואין היא הכתובה ובמשמע שטרי אירוסין יש המפרשים שהכוונה היא לשטר בו מתבצעים הקידושין, ויש המפרשים שמדובר בתיעוד של ההסכמות שהסכימו ההורים זה עם זה לתת לילדיהם לכשיתחתנו^[368]. שכר הסופר מוטל על הבעל, אם משום שההתחייבויות מוטלות עליו או, אם מדובר בשטרי קידושין, מתוך הקבלה לשטרי גיטין (רמב"ן).

המשנה ממשיכה ומונה שטרי אריסות (שותפות ביבול תמורת עבודת האריס) וקבלנות (חכירת שדה תמורת תשלום קצוב לבעליו), שטרי בירורים^[369], ושטרי מעשה בית דין המתעדים את החלטות בית הדין כגון הוראות גביה וכדומה. כל אלה עשויים לחייב כל אחד מהצדדים ולכן דורשים את נוכחות שניהם. באריסות וקבלנות למרות שההתחייבויות הדדיות, המקבל או האריס נחשב כנהנה יותר ועליו מוטל לשלם את שכר הסופר בדומה לקונה בשטר מכר. בשטרי בירורים ומעשה בית דין ישנה סימטריה מלאה בין הצדדים ולכן שניהם נותנים את שכר הסופר.

השו"ע (חו"מ רלח א) פוסק לגבי שטר מכר כדברי המשנה ומאפשר שיעידו העדים ויאמר המוכר שכבר היה המכר (כדברי הר"י מיגאש), או שיתחייב המוכר בקניין מעתה (רמב"ן). ובהלכות הלוואה (לט יג) כותב רק את האפשרות שיחייב הלווה את עצמו מעתה.

זיהוי הצדדים בכתיבת השטר

המשנה דלעיל כתבה

כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, והשובר לאשה - אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן

הגמרא מסבירה

מאי ובלבד שיהא מכירן?

...אמר להו אביי, הכי אמר רב: שם האיש בגט, והוא הדין לשם האשה;

שם האשה בשובר, והוא הדין לשם האיש

כלומר, בגט צריך שיכירו העדים שהאדם שמולם אכן שמו כפי שהוא מציג את עצמו, ושיש לו אשה ששמה כפי שהוא אומר. ובאופן דומה בשובר על כתובה, צריך שיכירו העדים את האשה שמולם בשמה, ושיכירו את בעלה לשעבר ממנו היא תובעת. הגמרא מסבירה שאלמלא תנאי זה יכולה אשה להתחזות למישהי אחרת או לשקר לגבי שם בעלה ואז לעשות קנוניה ולמסור את השובר לאדם שאינו בעלה. באופן דומה יכולה האשה לדווח על שם שאינו של בעלה ולמסור את השובר למישהו ששם אשתו כשמה. כיוצא בכך עלול לקרות גם בגט אם אין העדים מכירים את זהות הבעל ושם אשתו.

הגמרא ממשיכה להקשות-

וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, דלמא כתיב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך

כלומר, גם אם מכירים העדים שהאיש המבקש את הגט שמו יוסף בן שמעון, אולי ישנו עוד יוסף בן שמעון באותה עיר, ולשניהם גם נשים באותו שם, וילך אותו יוסף בן שמעון שכתבו עבורו את הגט, ויתן את הגט לאשתו של יוסף בן שמעון השני. אכן, הגמרא מבהירה שיש למנוע מצב שכזה-

אמר להו רב אחא בר הונא, הכי אמר רב: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה

הגמרא ממשיכה להקשות-

וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון, וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך!

כלומר, יבוא אדם מעירו של יוסף בן שמעון, למקום אחר בו הוא לא מוכר^[370], ושם יאמר שהוא יוסף בן שמעון, ויכתבו לו גט ויחזור למקומו ויתנו לאשתו של יוסף בן שמעון האמיתי. על כך עונה הגמרא

אמר להו רב הונא בר חיננא, הכי אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום - אין חוששין לו.

כלומר, אם מגיע אדם לעיר ובמשך שלושים יום מוחזק להיקרא כך וכך, אין להטיל ספק בזהותו. לדעת רשב"ם הטעם הוא שאדם לא יטרח עד כדי כך כדי לרמות, ולדעת הרמב"ם הטעם הוא שאלמלא כן אין לדבר סוף^[371].

במקרה שלא הוחזק שמו בעיר שלושים יום, מוצע פתרון-

לא איתחזק, מאי?

אמר אביי: דקרו ליה ועני.

רב זביד אמר: רמאה ברמאותיה זהיר.

אביי אומר שאם כשקוראים בשם עונה אותו אדם, זהו שמו. רב זביד מסתייג ואומר שאם כוונתו לרמות ידע שלא לענות לשם זה.

הראשונים פסקו כרב זביד, ולכן אין לכתוב גט לאדם לפני שהוחזק שמו בעיר שלושים יום^[372].

הגמרא דורשת שיכירו העדים את שני הצדדים (זה שלפניהם וזה שאינו לפניהם) בגט ובשובר על כתובה. הראשונים דנו מה הדין בשאר שטרות כהלוואה ומכר.

הרמב"ם מרחיב לכל השטרות את הדרישה שיכירו העדים את שני הצדדים, ומנמק זאת בכך שאם לא כן, שני אנשים יוכלו לעשות קנוניה ע"י התחזות. כך כותב גם הטור (חו"מ מט)

המגיד משנה תמה מדוע העדים צריכים להכיר את האדם שאינו לפניהם (המלווה או הקונה), שהרי האדם שלפניהם (המוכר או הלווה) הוא המתחייב, ועל כן כותבים לו שטר לבדו, ולפיכך הוא יכול לקחת על עצמו את הסיכון שהשני הוא מתחזה.

השו"ע (חו"מ מט ב) פוסק כמגיד משנה.

קריאת השטר וחתימתו

הגמרא במסכת גיטין (יט.) דנה בעדי גט שאינם יודעים לחתום-

בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו? כתב עליון כתב, או אינו כתב?

אמר ליה: אינו כתב.

אמר ליה: והלא לימדתנו רבינו, כתב עליון כתב לענין שבת!

אמר ליה: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?

ריש לקיש מעלה אפשרות שעדים שאינם יודעים לחתום, יחתמו עבורם בצבע אדום, והם יחזרו בדיו על החתימה. מתוך כך שנפסק שלעניין שבת הכותב בדיו על צבע חייב, מבין ריש לקיש שגם בגט יחשב הכתב העליון כחתימה. לעומתו ר' יוחנן אינו מקבל את הקישור בין הלכות שבת להלכות גיטין.

הגמרא ממשיכה ומביאה מחלוקת אמוראים באותו נושא-

איתמר: עדים שאין יודעים לחתום,

רב אמר: מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו,

ושמואל אמר: באבר. באבר סלקא דעתך? והתני רבי חייא: כתבו באבר, בשחור, ובשיחור - כשר! לא קשיא: הא באברא, הא במיא דאברא.

רבי אבהו אמר: במי מילין. והתני רבי חנינא: כתבו במי טריא ואפצא - כשר! ל"ק: הא דאפיץ, הא דלא אפיץ, שאין מי מילין ע"ג מי מילין.

רב פפא אמר: ברוק. וכן אורי ליה רב פפא לפפא תוראה: ברוק.

האמוראים מתמודדים עם אותה הבעיה של עדים שאינם יודעים לכתוב את שמם. שמואל, ר' אבהו ורב פפא מציעים לסמן את החתימה בעזרת דבר שמצד אחד נראה על גבי הנייר אך מצד שני אינו דיו כשר, כגון "מיא דאברא", "מי מילין" או פשוט רוק, ואז העדים יעברו על מקום הסימון בדיו כשר.

בהבנת דברי רב נחלקו הראשונים-

רש"י מבין שרב מציע משהו ברוח דברי שאר האמוראים. לדבריו חורצים על הדף את צורת האותיות והעדים ממלאים את החריצים בדיו. הצורך ב"נייר חלק" לשיטתו בא מכך שצריך נייר בר חריצה שהחריצות יהיו ניכרות בו.

התוספות (שם ט: ד"ה "מקרעין") חולקים^[373] ומפרשים שמדובר במה שקרוי בלשוננו "שבלונה". כלומר, לוקחים נייר חלק אחר, חותכים בו בצורות אותיות את שמות העדים, ומניחים אותו על הגט, ובאים העדים וממלאים דיו ונמצא שמם כתוב על הגט.

בירושלמי (שבת פרק ב הלכה ד) מובאת סוגיה מקבילה

...עדים שאינן יודעים לחתום.

ר' שמעון בן לקיש אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא בסיקרא והן חותמין בדיו.

אמר לו רבי יוחנן מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש?

אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן והן חותמין.

ולא כתב ידו של ראשון הוא?!

מרחיב לפניהן את הקרע.

כאן נראה שר' יוחנן הוא המציע את הפתרון של רב. הגמרא מקשה על פתרון זה שבפועל כתב היד הוא של מי שעשה את הקרעים ולא של העדים הממלאים אותם דיו. תשובת הגמרא היא שהקרעים רחבים כך שהם רק מנחים את העדים לכתוב בהם ואין מדובר על כתיבת שבלונה ממש שבה חוץ ממילוי דיו אין הכותב משפיע על צורת הכתב^[374].

הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא כשיטת רב-

תניא כוותיה דרב:

עדים שאין יודעין לחתום, מקרעין להן נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו;

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בד"א - בגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין לקרות ולחתום - חותמין, ואם לאו - אין חותמין.

קרייה מאן דכר שמה? חסורי מיחסרא והכי קתני: עדים שאין יודעין לקרות - קורין לפניהם וחותמים, ושאין יודעין לחתום כו'...

אמר ר' אלעזר: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? שלא יהו בנות ישראל עגונות

לאור הבהרת הגמרא, נמצא שהברייתא מחדשת שני עניינים. הראשון הוא שאף שמעיקר הדין העדים צריכים לדעת לחתום ולקרוא, אם אינם יודעים לקרוא, קוראים לפניהם ואם אינם יודעים לחתום "מקרעים נייר חלק" כדברי רב כפי שהתבאר לעיל. והשני הוא שלדעת רשב"ג רק בגיטי נשים הקלו לקרוא לפניהם או לעזור להם לחתום, כדי להקל על התהליך ולמנוע עגינות.

ובהמשך

אמר רבא: הלכה כרשב"ג, ורב גמדא משמיה דרבא אמר: אין הלכה.

ואלא כמאן? כרבנן, והא ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא!

תרגמא: אקריאה.

רבא אומר שהלכה כרשב"ג, ואילו רב גמדא אומר שאין הלכה לפיו. הגמרא מסבירה שגם רב גמדא דיבר על ההיתר לקרוא לעדים את השטר בשאר שטרות שאינם גיטי נשים, אך לגבי עדים שאינם יודעים לחתום הכל מודים שאין לסייע לעדים לחתום אם לא בגיטי נשים. לכן הלקה רב כהנא אדם שהחתים עדים שאינם יודעים לחתום על שטר שאינו גט^[375].

הגמרא ממשיכה ומביאה דעות בעניין החובה לקרוא את השטר-

רב יהודה מיצטער קרי וחתים,

אמר ליה עולא: לא צריכת, דהא ר' אלעזר מרא דארץ ישראל קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתים.

ודווקא רב נחמן וספרי דייני, דאית להו אימתא, אבל רב נחמן וספרי אחריני, ספרי דייני ואיניש אחרינא - לא.

רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים, מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו, ומגבי ביה ממשעבדי.

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל, מגבינן ביה ממשעבדי. והא לא ידעי למיקרי! בדידעי. והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, וליכא, בדאפיצן. והא בעינן צריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, וליכא! בדמהדר.

מסופר שרב יהודה היה מתאמץ וקורא שטרות וחותם כעד או כדיין אף שהדבר היה קשה לו מאוד ולא סמך על כך שיקראו את השטר לפניו. עולא ציין בפניו שחכמי ארץ ישראל ובראשם ר' אלעזר לא נוהגים כך, אלא קוראים בפניהם את השטר וכן נוהג ר' נחמן שסופרי הדיינים קוראים לפניו. הגמרא מסתייגת ומציינת שרב יכול לשמוע הקראת השטר דווקא מפי סופרי הדיינים, כי אימתם עליו והוא בטוח שקראו בדיוק רב, אך במקרה אחר חייב לקרוא בעצמו. עוד מסופר שרב פפא ביושבו כדיין שמע הקראה של שטר שכתוב בלשון לעז מפי גויים המסיחים לפי תומם, ואגב כך מובא ששטר חוב שנעשה בערכאות של עובדי כוכבים, אך חתומים עליו עדים יהודים ועונה לקריטריונים בסיסיים (שהעדים שחתמוהו יודעים לקוראו, שמדובר בכתב שאין יכולים לזייפו במחיקה וכתיבה חוזרת ושיש חזרה על עיקר העניינים בשורה האחרונה, כך שברור שלא הוסיפו בו לאחר החתימה), כשר לגבות בו אפילו מנכסים משועבדים.

הראשונים נחלקו האם לפסוק הלכה כרבא או כשמועתו של רב גמדא משמו של רבא. הרי"ף (ט: מדפיו) והרמב"ם הלכו בדרך הראשונה, ולכן לפיהם הלכה כרשב"ג, שהקלו להחתים עדים שאינם יודעים לכתוב רק בגט אשה. לעומתם הרא"ש (סי יב) הלך בדרך השניה, ולכן לפיו בכל סוגי השטרות יש מקום להחתים עדים שאינם יודעים לכתוב על פי השיטות המתוארות בגמרא.

כמו כן נחלקו ראשונים כמי לפסוק מבין הדעות שמביאה הגמרא בעניין הקראת שטר. הרא"ש, מתוך שפסק כרב גמדא, התיר להקריא את השטר בפני העד, אלא שמסברא הבין שאפילו רב גמדא שמתיר זאת, מתיר רק אם שנים קראו, כך שיראים לשנות. אף הרי"ף, למרות שפסק כרבא, הבין כנראה שמה שאוסר רשב"ג בשאר שטרות זה רק אם אדם אחד קורא בפני העד, אך אם שנים קוראים או שיש סיבה טובה אחרת להאמין לקריאה מותר. לכן פסק כרב נחמן וכרב פפא, שאם הקורא מכבד את זה שקורא עבורו, או שמדובר בשני קוראים, ניתן לעשות זאת גם בשאר שטרות^[376]. הרמב"ם פסק רק כרב נחמן, אך לא התיר לסתם עד לשמוע מפי מי שיקריא לו, אפילו אם המקריאים הם שנים.

עוד נחלקו הפוסקים מה הדין בדיעבד, אם חתמו עדים שאינם יודעים לחתום או לקרוא על שטר מכר או הלוואה. הרמב"ם כותב שאם עברו והחתימו עדים שאינם יודעים לחתום על השטר, השטר פסול. כך גם ניתן להבין ממה שהתנתה הגמרא כשרות של שטר שנעשה בערכאות של עכו"ם בין השאר בכך שהעדים ידעו לקרוא את הכתוב בשטר, ועדים שאינם יודעים לחתום כל שכן שאינם יודעים לקרוא (גר"א)^[377]. לעומתו, הרשב"א (ד"ה "נמצא עכשיו") מכשיר את השטר ומסביר שמלשון "אין חותמין" משתמע שלכתחילה אין עושים כן, אך אם עשו כן, השטר כשר. כך גם ניתן להבין מכך שבגט מותר להחתים אף לכתחילה.

לעניין קריאת השטר פוסק השו"ע (חו"מ מה ב) כרמב"ם, שמותר לסמוך על מישהו שמקריא רק ביחסי מרות (כגון במעשה ברב נחמן), ואילו הרמ"א כותב כרא"ש שניתן לשמוע מפי שני מקריאים ולסמוך על כך שיקריאו נכון.

לעניין עדים שאינם יודעים לחתום והחתימו אותם כדרך שעושים בגט, פסק השו"ע (שם, ד) כרמב"ם לפסול את השטר, והרמ"א כתב כדברי החולקים להכשירו בדיעבד.

שני יוסף בן שמעון בעיר אחת- שם שאינו מאפיין יחודי- דין המשנה

במשנה (בבא בתרא קעב.)-

שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון –

אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה,

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב.

נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - שטרות שניהן פרועין.

כיצד יעשו? ישלשו, ואם היו משולשין - יכתבו סימן, ואם היו מסומנין - יכתבו כהן

כלומר, כאשר יש שני אנשים עם אותו שם, שטר חוב בו נאמר שאחד מהם הלווה לשני אינו תקף כי לא ברור מי המלווה ומי הלווה. כמו כן, אם אדם אחר מוציא שטר חוב כנגד כל אחד מבעלי השם, יכול הנתבע לומר שטעות נפלה ומדובר בשני. כדי למנוע את הבעיות הנ"ל מציעה המשנה להוסיף סימני זיהוי יחודיים כגון שם הסב או סימן גוף (נמוך או גבוה) או כהן/לוי/ישראל. בנוסף ניתן לדייק מהמשנה, שאם יוסף בן שמעון מחזיק בשטר כמלווה, הוא יכול לתבוע אחרים, ואין יכול הנתבע לומר לו שאולי הוא אינו המלווה האמיתי אלא יוסף בן שמעון השני הוא המלווה.

להלן נעסוק בשלושה דינים אלה בנפרד

מלווה עם שם לא ייחודי התובע את הלווה

בגמרא מובאת (קעג.) ברייתא החולקת על המשנה בנקודה אחרונה זו

ואלא הא דתניא: כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה - כך אין מוציאין על אחרים.

לדברי הברייתא יוסף בן שמעון אינו יכול לתבוע בשטר, כי אומרים לו שאולי הוא אינו המלווה האמיתי. הגמרא מבררת במה תלויה מחלוקת הברייתא עם המשנה-

במאי קמיפלגי?

באותיות נקנות במסירה קמיפלגי, תנא דידן סבר: אותיות נקנות במסירה, ותנא ברא סבר: אין אותיות נקנות במסירה.

על פי האפשרות הראשונה, המחלוקת היא האם אותיות נקנות במסירה. כלומר, האם כפי שמיטלטלין מוקנים במסירה כך גם מסירת שטר חוב מיד ליד מקנה לרוכשו את הזכויות שבשטר ומכניסתו תחת המלווה לגבות את החוב. לפי סברה זו, כפי שמתייחסים לאוחז במיטלטלין כבעלים, כך יש להתייחס לאוחז בשטר כאל המלווה. המשנה מתבססת על כך שאותיות נקנות במסירה ולכן ניתן להתייחס לאוחז השטר כמלווה. לעומת זה, הברייתא סוברת שאותיות אינן נקנות במסירה ושלצורך העברת בעלות על שטר יש לכתוב שטר אחר המתעד זאת. לכן, כל עוד לא מוכח מתוך השטר עצמו שיוסף בן שמעון האוחז בשטר הוא אותו יוסף בן שמעון המצויין כמלווה על השטר, חוששים שאדם אחר הוא ואין הוא יכול לגבות בו מהלווה. הגמרא מעלה עוד אפשרות-

ואי בעית אימא: דכולי עלמא - אותיות נקנות במסירה, והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי, תנא דידן סבר: אין צריך להביא ראיה, ותנא ברא סבר: צריך להביא ראיה.

דאיתמר:

אותיות נקנות במסירה - אביי אמר: צריך להביא ראיה, ורבא אמר: אינו צריך להביא ראיה.

לפי אפשרות זו כולם מודים שאותיות נקנות במסירה, אלא שהברייתא סוברת שעל המחזיק בשטר להביא ראיה שהוא הבעלים או שקנה את השטר^[378], והמשנה סוברת שאין צורך בראיה על קניין שטר במסירה, וחזקה היא שהמחזיק בשטר הוא בעליו העדכני, אף אם אינו המקורי.

גם בסוגיה ביבמות (קטו:) נידונה שאלה הקשורה לטעות בזיהוי המלווה-

יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב, שלחו מהתם: יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב.

מי חיישינן לתרי יצחק או לא?

אביי אמר: חיישינן, רבא אמר: לא חיישינן.

...אמר רבא: מנא אמינא לה? דהנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא, וכתיב בהו: חבי בר ננאי וננאי בר חבי, ואגבי בהו רבא בר אבוה זוזי, והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא. ואביי? למאי ניחוש לה? אי לנפילה - מזהר זהיר ביה, אי לפקדון - כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת? דלמא מסר ליה, אותיות נקנות במסירה.

במקרה הנדון נשלחה הודעה ממקום רחוק (אספמיא) שיהודי בשם יצחק ריש גלותא^[379] נפטר שם. סימן הזיהוי ששלחו היה שמו, שם העיר ממנה בא (קורטובא), וקשר המשפחה שלו לרב ביבי. נחלקו האמוראים-

אביי סבר שאין להתיר את אשתו של יצחק, כיוון שיש לחשוש שהאדם שמותו דווח אינו בעלה, אלא מישהו עם שם ופרטים דומים. לעומתו, רבא אומר שאין לחשוש וניתן להניח שמדובר באותו אדם. רבא מסיק את דבריו מתוך המצב הרווח במחוזא, בו השם "ננאי בר חבו" שכיח מאד, ובכל זאת אם בא אדם בשם זה ולו שטר חוב המעיד שמישהו חייב לו, אין חוששים שמחזיק השטר אינו ננאי בר חבו ה"אמיתי". הגמרא מסבירה שאביי אינו מקבל השוואה זו משום שלנפילה של שטר חשוב כזה אין לחשוש, כמו כן הוא אינו חושש שהשטר הופקד אצל המחזיק בו ע"י המלווה האמיתי, כי אדם חושש להפקיד שטר אצל אדם ששמו כשמו. בנוסף, לו יצוייר שהעביר את השטר בכוונה שהמחזיק בו יגבה את החוב לעצמו, אין בזה בעיה כי "אותיות נקנות במסירה"^[380].

כאמור, על פי המשנה בבבא בתרא משמע שיוסף בן שמעון יכול להוציא שטר על אחרים ואין חוששים שהוא אינו בעל השטר האמיתי, אלא יוסף בן שמעון השני. וכפי שהסבירה הגמרא, הדבר מבוסס על כך שאותיות נקנות במסירה, ואת הברייתא שחלקה על הדין העמידה הגמרא בכך שאין אותיות נקנות במסירה. אם כן, לכאורה יש לכרוך את פסק ההלכה בשאלה אותיות נקנות במסירה לפסק ההלכה בשאלה האם אדם עם שם לא ייחודי יכול להוציא שטר על אחרים.

עם זאת, הרמב"ן והרשב"א מסבירים שאין הדבר כך. לדבריהם על פי שיטתו של רבא כפי שבאה לידי ביטוי בסוגיית יבמות יש להניח שמחזיק השטר ששמו תואם את השם שבשטר הוא המלווה המקורי, לא דווקא מפני שאם מסר לחברו מסירתו קיימת, אלא משום שמעולם לא נפל ממנו השטר. בהתאמה אעפ"י שראשונים אלה ואחרים פוסקים להלכה שאין אותיות נקנות במסירה, הם פוסקים כרבא שאדם ששמו אינו יחודי יכול להוציא שטר חוב על חברו.

האם שני אנשים עם שם זהה יכולים להוציא שטר חוב זה על זה

בהמשך סוגיית בבא בתרא דנה הגמרא בחלק נוסף של המשנה. הגמרא מביאה ברייתא נוספת החולקת על המשנה, אך מכיוון אחר. במשנה נאמר שאין שני יוסף בן שמעון מוציאים שטר זה על זה. לעומת זה, הברייתא אומרת-

כשם שמוציאין הן שטר חוב על אחרים - כך מוציאין זה על זה

הגמרא חוקרת על מה נסובה המחלוקת בין ברייתא זו למשנה-

במאי קמיפלגי?

בכותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו קמיפלגי.

תנא דידן סבר: כותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו.

זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי, ואמר להו: כתבו לי שטרא, דבעינן למיזף מיוסף בן שמעון חברי, ובתר דכתבי וחתמי ליה, נקיטא ליה ואמר ליה: הב לי מאה דיזפת מינא.

תנא ברא סבר: אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו.

משנתנו סוברת שכותבים שטר ללווה אע"פ שאין מלווה עמו (ע' לעיל פרק כג הלכה ה). לכן, יש תרחיש בו יוסף בן שמעון אחד מבקש שיכתבו לו שטר בו יוכל ללוות מיוסף בן שמעון אחר. לאחר שכותבים לו הוא משתמש בשטר כדי לרמות ומוציאו מול יוסף בן שמעון שתיכנן ללוות ממנו, ומצהיר שהוא, יוסף בן שמעון המחזיק בשטר, הוא המלווה, ועתה הוא תובע את יוסף בן שמעון חברו. הברייתא לעומת זה סוברת שאין כותבים שטר ללווה אם אין מלווה עימו, ולכן תרחיש זה אינו אפשרי, וניתן להרשות ליוסף בן שמעון אחד להוציא שטר על יוסף בן שמעון אחר ללא חשש.

בעקבות הסבר זה של הגמרא, ובעקבות פסק ההלכה שבגלל חשש שטרות מוקדמים אין כותבים (ר' לעיל פרק כג, ה) שטר ללווה ללא המלווה אא"כ מדובר בשטרי חוב שיש בהם התחייבות קניינית בלתי מותנית ("שטרי אקנייתא"), מסיק הרשב"א (קעג.), המגיד משנה וראשונים נוספים שבשטרי חוב רגילים יש לפסוק כברייתא ולאפשר ליוסף בן שמעון להוציא שטר חוב על חברו.

לעומתם, רשב"ם על המשנה מסביר שהבעיה בכך שיוסף בן שמעון אחד יתבע את חברו קיימת אפילו אם השטר נכתב במעמד שניהם, כיוון שלאחר שיפרע הלווה למלווה, יעבור השטר לידי הלווה ואז ישתמש בו כשטר חדש כדי לרמות ולתבוע את המלווה, ולפיכך גם בשטרי חוב רגילים אין לאפשר תביעה של יוסף בן שמעון אחד על חברו^[381]. גם הרמב"ם אינו מגביל את הדין ל"שטרי אקנייתא".

אין אחרים מוציאים שטר חוב על מי ששמו אינו ייחודי

דין נוסף של המשנה עולה במסגרת סוגיית גיטין (כד:)-

כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה- קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה, הא גדולה מצי מגרש ביה.

אמר רבא: זאת אומרת, שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת - מוציאין שטר חוב על אחרים.

א"ל אביי:

אלא מעתה, רישא דקתני: שמי כשמך - פסול לגרש בו, שני הוא דלא מצי מגרש ביה, הא ראשון מצי מגרש ביה, והא אמרינן: ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב!

אלא מאי אית לך למימר?

בעדי מסירה, ור' אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ור' אלעזר היא.

הדיון מתחיל מדין המשנה (שם) הפוסקת שאדם שיש לו שתי נשים באותו שם, וכתב גט לגרש בו את האחת, לא יגרש בגט זה את האחרת. ומשמע כמובן שאת האשה המקורית עבורה נכתב הגט ניתן לגרש אף שמהגט לא ברור מי מהן מגורשת. רבא מסיק מכאן, באופן עקבי עם המשנה בבבא בתרא (קעב.), שאדם ששמו אינו ייחודי יכול להוציא שטר חוב על אחר, משום שאם השטר יוצא מתחת ידיו משמע שהוא המלווה, בדיוק כמו שאם הגט יוצא מתחת ידי האשה משמע שהיא גורשה בו ולא צרתה בעלת השם הזהה.

אביי מקשה על רבא מהדין לפיו גט שנכתב עבור אדם אינו יכול לשמש אדם אחר אף ששמו כשם האיש המקורי ושם אשתו כשם אשתו של המקורי. מדין זה משמע שיכול הראשון לגרש את אשתו למרות ששמו ושם אשתו אינם יחודיים באותו מקום, ולכן אין הגט כשלעצמו מורה באופן חד משמעי על שאכן אשתו של זה גרושה ולא אשה אחרת ששמה ושם בעלה זהים. מכאן מסיק אביי דין החולק על המשנה- שניתן להוציא שטר חוב על אדם ששמו לא ייחודי^[382]. כלומר, כשם שהבעל אינו יכול לערער ולומר שהגט שביד אשתו (לשעבר) הוא בעצם גט שאדם עם שם זהה כתב לאשתו, כך אין אדם ששמו אינו ייחודי לטעון שהוא אינו הלווה אלא אחר. כדי להימנע מסתירה בין המשניות, מכריע אביי שהמשנה בגיטין מדבר בכגון שעדי המסירה מעידים שגט זה ניתן מאיש זה לאשתו זו, ולכן אין עוד ספק.

מכאן ניתן להבין שבמקרה המקביל, כאשר אדם ששמו אינו יחודי נתבע כלווה, ובאים עדי השטר (המקבילים לעדי המסירה^[383]) ומעידים שאכן הזיהוי נכון, ניתן לתבוע אותו, וכל מה שמנעה המשנה בבבא בתרא הוא דווקא אם אין עדי השטר לפנינו לאמת את זהות הלווה.

מדברי הרמב"ם נראה שכך הוא פוסק, ועוד ניתן לדייק מדבריו שאם הזיהוי נעשה ע"י עדים שאינם עדי השטר, אין השטר קביל ונחשב הדבר כמילווה בעל פה.

המגיד משנה מביא שיטה נוספת לפיה בכל אופן, גם אם באו עדי השטר, אין זה אלא מילווה על פה, כיוון שהשטר עצמו אינו מוכיח את זהות הלווה^[384].

עוד הלכה שנאמרה בגיטי נשים כדי לפתור את בעיית הזיהוי בגמרא בבבא בתרא (קסז:) -

אמר להו רב אחא בר הונא, הכי אמר רב: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה

פירוש, כאשר יש בעיר יותר מזוג אחד עם אותם שמות של הבעל והאשה, ניתן לגרש רק בנוכחות כל הבעלים ששמם זהה. כך ברור מי הוא זה שגירש את אשתו ומי אינם. התוספות (גיטין כד: ד"ה "בעדי מסירה") מציינים שהדבר נעשה כדי לסייע לעדי המסירה שיהיה ברור להם שאכן זו אשתו של זה ושלא יטעו הם בזיהוי.

שטר בו לא מופיע שם המלווה

הגמרא בבבא בתרא (קעב.) מביאה מעשה שהיה-

ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא, דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך.

כלומר, זהות הלווה ברורה מהשטר, אך אין ניכר מהשטר האם זה התובע הוא המלווה או לאו.

אמר רב הונא: ממך - אפילו מריש גלותא? ואפילו משבור מלכא?!

רב הונא סבור שלא ניתן לגבות בשטר זה, כיוון שאם זהות המלווה אינה ברורה מהשטר, יכול להיות שהמלווה הוא כל אדם, כולל ריש גלותא או שבור מלכא.

אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך.

נפק דק ואשכח,

דתניא: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר: אם כתוב בו גרשתיה היום - כשר;

אלמא היום - ההוא יומא דנפיק ביה משמע, הכא נמי ממך - מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע.

רבה מנסה להוכיח שהשטר כשר מדין בגט שכתוב בו "גרשתיה היום", ללא ציון זמן נוסף, והברייתא אומרת שגט שכזה כשר. אם כן, לשון "גרשתיה היום" מתפרשת כמכוונת ליום בו האשה מוציאה את הגט בבית הדין, ולפיכך גם לשון "לוויתי מנה ממך" צריכה להתפרש כמכוונת לזה שמוציא את השטר, יהיה אשר יהיה^[385]. אביי מקשה על הראיה שהביא רבה-

אמר ליה אביי: ודלמא אבא שאול כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר: עדי מסירה כרתי, אבל הכא ליחוש לנפילה!

פירוש, יתכן שאבא שאול מכשיר את הגט לא משום שהוא מפרש את הלשון כאופן שרבה רצה לומר, אלא משום שהוא סובר כר' אלעזר ש"עדי מסירה כרתי", ואז אין צורך שהגט יוכיח מתוכו על פרטי הגירושין שכן חלות הגירושין מושתתת על העדים שראו את מסירת הגט לאשה. ולפי אותה הסברה, שמסירת השטר היא העיקר, יש לפרש לשון "לוויתי מנה ממך" כאילו אומרת שהשעבוד חל כלפי מי שקיבל את השטר מהלווה ולא כלפי מי שמוציאו עכשיו בבית הדין. אם כן, יש לחשוש שאותו אחד שקיבלו אינו זה המוציאו כעת בפני בית דין, כלומר, שנפל מזה, ומצאו זה^[386].

רבה עונה-

אמר ליה: לנפילה לא חיישינן.

ומנא תימרא דלא חיישינן לנפילה?

דתנן: שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון - אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יוכל להוציא עליהן שטר חוב; הא הם על אחרים - יכולין, ואמאי? ליחוש לנפילה! אלא לאו שמע מינה: לנפילה לא חיישינן.

ואביי? לנפילה דחד לא חיישינן, לנפילה דרבים חיישינן.

כלומר, ניתן לדייק מהמשנה שאדם עם שם לא ייחודי יכול להוציא שטר על אחר ואין חוששים שמא לא הוא המלווה אלא אדם אחר ששמו כשמו. אביי משיב שאין הדברים דומים, שכן אין הרבה אנשים עם שם כזה, לעומת הלשון "לוויתי מנה ממך" שמתאימה לכל אחד, וכל מוצא יכול להשתמש בשטר.

נמצא מהסוגיה שרבה ואביי חולקים. רבה מתיר לגבות בשטר שבו לשון "לוויתי מנה ממך" אם משום שהוא מבין שלשון זו כוללת שעבוד של הלווה למי שיאחז בשטר, יהיה אשר יהיה, או משום שאינו חושש לנפילת השטר. לעומתו אביי מעלה חשש ל"נפילה דרבים" לפיה יש מקום להחמיר בנדון זה יותר מאשר בשטר בו שם המלווה אינו ייחודי.

הרי"ף (פ. מדפיו) הרא"ש (סי' לה) והרמב"ם פוסקים כרבה וכן פוסק בשו"ע (חו"מ נ א)

מלווה המוכר שדה ללווה

במשנה (כתובות קי.)-

המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה,

אדמון אומר: יכול הוא שיאמר אילו הייתי חייב לך, היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה,

וחכמים אומרים: זה היה פקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו.

המשנה מתארת מקרה בו מלווה תובע את הלווה בשטר, והלווה מערער על השטר וטוען להגנתו שהשטר פרוע ושלאחר זמן הפרעון קנה שדה מהמלווה ושילם לו, ואם בשעת הקניין היה עדיין חייב לו על אותו החוב, היה על המלווה לקחת אליו את מעות המכר בעד החוב ולא למסור את השדה. כך טוען אדמון ולכן הוא פוטר את הלווה. לעומתו חכמים אומרים שדווקא יש אינטרס למלווה למכור את שדהו ללווה, כדי שיהיה לו נכס שקשה להבריח ושיוכל לגבות ממנה אח"כ.

הגמרא פותחת בתמיהה-

מ"ט דרבנן? שפיר קאמר אדמון!

הגמרא מעדיפה את סברתו של אדמון, וזאת מהסיבה הפשוטה שסברת חכמים, שיש למלווה אינטרס שתהיה ללווה קרקע, נכונה רק בלית ברירה מבחינתו, כאשר הוא נזקק להליך גביה בבית דין. אמנם, אם הוא מקבל ממון בפועל מהלווה, אפילו שהלווה סבור שזה תשלום תמורת השדה, שוב אין לו למלווה שום תירוץ מדוע לא לקח את הכסף לעצמו כי מצבו לא יהיה טוב יותר מאשר כעת, גם אם ללווה תהיה קרקע.

לכן הגמרא מעמידה את המחלוקת במקרה מסויים-

באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה,

כי פליגי - באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, אדמון סבר: איבעי ליה למימסר מודעא, ורבנן סברי: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה.

כלומר, במקום בו נוהגים שבמכירת שדה קודם מקבל המוכר את הכסף ורק לאחר מכן כותבים את השטר ונותנים לקונה, במקום שכזה אפילו חכמים מודים לאדמון, כיוון שיכול היה המוכר (המלווה) לקחת אליו את הכסף לפרעון החוב ולא להסכים לכתוב את השטר עד שיוסיף הקונה (הלווה) כסף נוסף לממכר השדה. ומשלא עשה כך מורה הדבר שהחוב לא היה תקף. מחלוקת חכמים ואדמון מתמקדת במקום בו קודם כותבים ונותנים את השטר ורק לאחר מכן מקבל המלווה את הכסף. במקרה זה יכולה סברת חכמים שבמשנה להיאמר- בהיעדר דרך אחרת לקבל את הכסף, בחר המלווה ליצור מצג שווא כאילו התייאש מהחוב כדי שישתכנע הלווה לקנות ממנו את השדה ואז תהיה למלווה אפשרות לגבות ממנה.

כעת הגמרא ניצבת בפני בעיה הפוכה- כאן סברת חכמים נראית מתאימה יותר משל אדמון, לכן הגמרא מוסיפה ומסבירה שלדעת אדמון היה מצופה שימסור המלווה מודעה לפני המכירה על כך שכל כוונתו לגבות אח"כ את השדה בחובו. לעומתו חכמים סוברים שאין הוא חייב לעשות כך כי הוא חושש שהדבר יוודע והלווה לא יקנה ממנו את השדה.

הירושלמי (כתובות יג הל' ח) מביא מחלוקת אמוראים-

ר' יונה אומר ביפה בכך

ר' יוסי אומר בשאינו יפה בכך

ר' יונה מגביל את דברי אדמון דווקא למקרה שמעות המכר יש בהן בכדי לפרוע את החוב, אך אם מעות המכר פחותות מהחוב ניתן לקבל שהמלווה לא ניצל את מעמד המכירה לצורך גבית חובו, והעדיף לגבות את כל חובו בבת אחת בהזדמנות אחרת. ר' יוסי חולק ולדעתו מצופה שהמלווה ינצל כל כסף של הלווה המגיע לידיו לטובת גביה, אפילו חלקית, ומשלא עשה כך אומר הדבר דורשני.

הירושלמי (שם) ממשיך ועוסק בטעמם של חכמים-

הגע עצמך, דהוה ליה קרקע יכיל הוא מימר ליה קרקע טב אנא בעי.

הגע עצמך, דהוה ליה קרקע טב יכיל הוא מימר ליה דידי אנא בעי ולא עוד אלא יכיל הוא מימר ליה לית בחיילי טעין טרחותהון דתריי

כלומר, אפילו אם יש ללווה קרקע אחרת לגבות ממנה, יכול המלווה לומר שהעדיף למכור ללווה את קרקעו שלו כדי שיהיה לו ממה לגבות, אם משום שזו קרקע טובה יותר, או משום שהוא מעדיף להישאר בסופו של דבר עם קרקע אחת ולא שתים.

הרמב"ן מעיר, שעל פי טעם התלמוד הבבלי, מדובר במצב בו לא היה יכול המלווה לגבות את שלו (כי קיבל את הכסף רק לאחר כתיבת השטר) ואף לא למסור מודעה (כי חשש שלא יקנה ממנו), ולכן בפועל אין הכרח בטעם שמביאים חכמים במשנה, ואפילו אם אין מכירת השדה מיועדת לטובת גביה עתידית, ניתן לפסוק כחכמים.

הראשונים נחלקו מהו הערעור שמערער הלווה.

לדעת רש"י, המשנה מדברת בין בכגון שהלווה טוען שהשטר מזוייף ובין שטוען שפרע.

לעומת זה, לדברי הרא"ש (סי' טו), העובדה שמכר המלווה ללווה את השדה יכולה לשמש כראיה לטובת הלווה רק אם טענתו של הלווה היא שפרע (וכגון שהיה לו שובר ואבד) אך אם טענתו היא שהשטר מזוייף אין ראיה במכירת השדה, שכן אם השטר מקויים, לא ניתן לערער עליו בטענת זיוף.

הטור (חו"מ פה) מתייחס גם למקרה ההפוך, בו המלווה קנה קרקע מהלווה, וכשבא המלווה לתבוע טוען הלווה להגנתו שאם היה החוב בתוקף היה על המלווה לקחת את הקרקע בחובו ולא לשלם עליה. במקרה זה טעמם של חכמים "זה היה פיקח... שהוא יכול למשכנו" אינו תקף, משום שקניית קרקע מהלווה גורעת מהנדל"ן שבידו ומגבירה את הסיכוי שהוא יבריח את נכסיו. לכן פוסק הטור שבמקרה כזה אין חולקים חכמים על אדמון והדין עם הלווה^[387].

בתשובות מיימוניות לר' מאיר מרוטנבורג (משפטים לד) נידון מקרה בו שותף תובע את חברו והנתבע טוען שמכר לתובע מעיל, ואם אכן היה כדברי התובע היה צריך התובע לדרוש את המעיל בפרעון חובו ולא לקנות אותו. ר' מאיר פוסק שאין בטענה זו ממש, משום שהתובע רצה את המעיל וחשש שאם ידרוש אותו בפרעון חובו לא ימכור לו הנתבע.

השו"ע (פה א) פוסק כחכמים וכדברי הבבלי. ביחס ללווה הטוען שהשטר מזוייף מביא השו"ע גם את דברי רש"י וגם את דברי הרא"ש. בהלכה ב' מביא השו"ע את דברי הטור ביחס למקרה ההפוך, והרמ"א מביא את דברי התשובות מיימוניות, שאם יש מקום לומר שהתובע ביצע את המכר רק כי חשש שאם יתבע את החוב באותה הזדמנות ימנע הנתבע מביצוע העסקה, אין בטענתו של הנתבע ממש.

שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חבירו

במשנה (כתובות קי.)-

שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה,

אדמון אומר: אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני?

וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו, וזה גובה שטר חובו.

המשנה עוסקת בשנים שכל אחד מהם מוציא שטר חוב על חברו, השטר הראשון זמנו מוקדם, והשטר השני זמנו מאוחר יותר. ואומר בעל שטר החוב השני ששטר החוב הראשון פרוע. וראייתו מכך שאם עדיין לא היה החוב פרוע בתאריך המצויין בשטר השני, כיצד יצוייר שאדם החייב כסף לחברו מלווה לחברו?^[388]

אדמון מצדיק את הטענה ופוטר את הנתבע בשטר הראשון. לעומתו חכמים מקיימים את שני השטרות ואומרים שכל אחד מהם יגבה בשטרו.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים המתמקדת בנושא צדדי במשנה העולה במסגרת דברי חכמים והוא, התועלת בגביה הדדית-

אתמר: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה

רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי? אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו.

במקרה המדובר אחד מהצדדים מעוניין לגבות בשטר שבידו קרקע של חברו, והלה אומר כנגדו שממילא הם חייבים אחד לשני, ולמה שיגבו אחד מהשני? יעמוד כל אחד מהם בשלו ולא יגבו כלל^[389]. רב נחמן מצדיק את הראשון, ורב ששת את השני.

שיטת רב נחמן, אם תובן באופן קטגורי, מתמיהה. לכן מסבירה הגמרא את המחלוקת במקרה ספציפי-

דכולי עלמא - עידית ועידית, בינונית ובינונית, זיבורית וזיבורית, ודאי הפוכי מטרתא הוא.

כי פליגי... דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית,

מר סבר: בשלו הן שמין, ומר סבר: בשל כל אדם הן שמין.

כלומר, אם הקרקעות שביד כל צד שקולות, אכן אין טעם לבצע גביה הדדית ואין חולק על רב ששת. המחלוקת היא במקרה בו לאחד יש עידית (קרקע מעולה) ובינונית, ולחברו זיבורית (קרקע ירודה), ומתוך הדין שבעל חוב גובה מבינונית. לדעת רב נחמן הגדרת בינונית היא ביחס לקרקעות הנתבע האחרות ("בשלו הן שמין")^[390]. לכן, במקרה שלנו בעל הזיבורית יגבה את הבינונית של חברו, וחברו לא יוכל לגבותה בחזרה (כי היא נחשבת עידית ביחס לזיבורית שכבר היתה לחברו), אלא יאלץ לגבות את הזיבורית. ונמצא שיש טעם לכל ההליך. לעומתו סובר רב ששת שהגדרת בינונית היא אובייקטיבית ("בשל כל אדם הן שמין") ולכן בהליך המדובר הבינונית תעבור ליד בעל הזיבורית ואז השני יחזור ויגבה אותה בחזרה. נמצא לפיכך שאין טעם לכל ההליך ו"אפוכי מטרתא למה לי".

מכיוון שלדעת רב ששת, כאשר באים שנים התובעים זה את זה סכום זהה, אין טעם שיגבו זה מזה (כי "אפוכי מטרתא..."), יש להסביר את דברי חכמים לפיהם "זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו". לכן הגמרא מציעה-

תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת: כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש.

כלומר, אין מדובר בכגון ששתי התביעות הן לפרעון מיידי אלא אחת לכעת והשניה לעוד כמה שנים. במקרה זה כולם יודו שיש טעם לגבות אפילו שעוד כמה שנים הקרקע הגבויה תחזור אל השני, כיוון שהשנים שבין לבין משמעותיות, ואין זה "אפוכי מטרתא".

ברם, הגמרא מתקשה להסביר את המציאות בדרך בה יהיה הגיון גם בשיטת חכמים וגם בשיטת אדמון-

היכי דמי?

אילימא ראשון לעשר ושני לחמש, בהא לימא אדמון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני? הא לא מטא זמניה!

אלא ראשון לחמש ושני לעשר. היכי דמי?

אי דמטא זמניה, מ"ט דרבנן?

ואי דלא מטא זמניה, הא לא מטא זמניה, ומ"ט דאדמון?

הגמרא מתקשה להסביר מצב בו יהיה היגיון גם בדברי אדמון וגם בדברי חכמים. מחד, אם ההלוואה השניה היתה לפני זמן הפרעון של הראשונה, אין הגיון לומר "אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני?", שהרי יש עוד כברת זמן עד הפרעון של ההלוואה הראשונה, ובינתיים מי שהלווה אז, זקוק עתה לכסף, ולווה כסף זה ממי שלווה ממנו בשעתו, ואין בכך בכדי לערער את תביעת החוב הראשון. מאידך, אם נפרש שההלוואה השניה ארעה לאחר זמן הפרעון הראשון, משמע שהמלווה הראשון קיבל עתה לידיו כסף ממי שלווה ממנו, ומצופה היה ממנו להחשיב כסף זה כהחזר ההלוואה הראשונה ולא לכתוב עליו שטר חוב, וממילא הצדק עם אדמון ודברי חכמים אינם מובנים!

לכן מעמידה הגמרא במקרה נדיר יחסית-

לא צריכא, דאתא בההוא יומא דמשלם חמש, מר סבר: עביד איניש דיזיף ליומיה, ומר סבר: לא עביד איניש דיזיף ליומיה.

כלומר, מדובר בכגון שההלוואה השניה היתה ביום בו נשלם זמן ההלוואה הראשונה, ומחלוקת אדמון וחכמים היא האם הגיוני שהמלווה הראשון ילווה רק עבור יום זה, ולא ימתין עד סוף היום כדי שיוחזר לו חובו.

כזכור, בנושא הקודם הוסבר שיש הבדל בין מקום בו נכתב שטר מכר ואז מועברות מעות לבין מקום בו הפוך, קודם מועברות מעות ואח"כ נכתב השטר. רק במקרה השני, בו כסף הגיע לידי המלווה לפני שהתחייב בשטר מכר, מכירת השדה מהווה אינדיקציה לכך שהמוכר אינו בעל חובו של הקונה. נחלקו הראשונים האם גם בנדון דידן, למרות שאין הגמרא מזכירה זאת, קיים חילוק שכזה-

הרמ"ה (הביאו הטור חו"מ פה) מבין, כמשתמע מפשט הגמרא, שכאשר שנים מוציאים שטרי חוב זה על זה, אם ההלוואה השניה היתה לאחר זמן הפרעון של הראשונה, אפילו במקום בו כותבים שטר חוב ורק אח"כ מקבל הלווה את המעות, מודים חכמים לדברי אדמון, שההלוואה השניה מורה על כך שנפרעה כבר הראשונה. כך גם כותב המאירי ומסביר שאם יש ללווה הראשון מעות ידועות, היה מצופה שיתבענו המלווה בבי"ד ולא ילווה אותן ממנו.

לעומתו, הר"ן (סד: מדפי הרי"ף) והטור (שם) כותבים שגם בנידון דנן אם מדובר במקום בו קודם כותבים שטר חוב ואז נותנים מעות, לא ניתן לטעון את טענתו של אדמון "אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני", משום שאפשר שלא היה הלווה פורע אם לא היה מבקש ממנו המלווה שילווה לו בחזרה, ולכן ניתן להבין את ההלוואה השניה כניסיון של המלווה הראשון להביא אליו את כספו בעורמה במסווה של הלוואה מהלווה.

הרמב"ם כותב כדברי חכמים ("זה גובה חובו וזה גובה חובו") מבלי להתייחס לשאלה האם ההלוואה השניה ארעה לאחר מועד הפרעון או לא, ואף לא לאוקימתא שעשתה הגמרא. מפשט דבריו משמע שדברי חכמים צריכים להיות מובנים באופן קטגורי, שאין שום ראיה בכך שבעל חוב מלווה למישהו ובהמשך לווה ממנו בחזרה^[391].

השו"ע (חו"מ פה ג) פוסק על פי שיטת חכמים ופירוש הגמרא בהם. כלומר, אם ההלוואה השניה היתה לאחר מועד פרעונה של הראשונה, יש בכך בכדי להוכיח שכבר נפרעה הראשונה (כאדמון) ודברי חכמים שזה גובה וזה גובה אמורים רק אם מועד ההלוואה השניה חל לפני זמן הפרעון של הראשונה. כמו כן מביא השו"ע את שתי הדעות, גם זו של הרמ"ה וגם זו של הר"ן. בנוגע למחלוקת ר' נחמן ורב ששת פוסק השו"ע כרב נחמן על פי הסבר הגמרא, ש"בשלו הם שמין".